|
| פרסומים |
האיש ששידרג את המילה "בדרן" (14.9.2001, מעריב)
מאת תמר אבידר
בשבת שעברה נפטר דודו דותן. תמר
אבידר מביאה מילים ורשמים משיחה עם
יוצר מוכשר, ליצן עצוב, אמן מצליח
שתמיד נשאר בנאדם.
דודו דותן, האמן, היוצר ויו"ר אמ"י, שנפטר בסוף השבוע שעבר מדום לב בטורקיה, היה
ליצן עצוב אמיתי. עיניו הפיקו תוגה תמידית, גם כשהיה על הבמה, מגיע לשורת המחץ,
והקהל ניגב דמעות מרוב צחוק.
לפני כשלושה חודשים ראיינתי את דודו דותן, ראיון שארך מספר שעות, ולמיטב ידיעתי,
היה זה הראיון האחרון האישי והחושפני שדודו ז"ל - כמה משונה ומעיק הצירוף הזה -
העניק לתקשורת. אני משחזרת, עם הקיצורים הנדרשים, את הראיון שנערך בביתי וקודם
לכן בחדר ההלבשה שלו בהבימה, לאחר שאירח שם לבוקר של תרבות יום א' יחידות חיילים
שמילאו את האולם והיציע עד אפס מקום. זו היתה המונודרמה שלו "שד קטן", המספרת את
סיפורו האישי העצוב. דודו חזר בראיון מספר פעמים על גודל ההצלחה הנדירה שלו ב"שד
קטן": למעלה מ-300 הצגות. בינתיים, השבוע, שמעתי שכבר עבר את ה-400.
הקהל הגיב בדממה כמעט מוחלטת, כאילו היה בהלם. במשך שעה ורבע חזר דותן להיות
דודו ברגר. הילד הקטן מרחוב ליאונרדו דה-וינצ'י על הכרמל, שאביו העבריין נשלח
לכלא ומשפחתו היתה מוכרת ספרים כדי לשלם במכולת, ואמו הלכה לנקות בתים וסבתו
היוונייה ניהלה את כולם ביד רמה.
מש ך שנים רבות היה דודו נבהל ורץ להסתתר מתחת למיטות כאשר היו מצלצלים בדלת,
מחשש מפני הסצנה הקבועה של מפגש אביו עם החוק. אביו היה אדם שרמנטי ובעל פנזטיות
שלא יכול היה להירפא מהן. כדי לממש את החלומות היה אבא ברגר חותם על שטרות ללא
כיסוי, נשלח לכלא, חוזר לביתו, מעבר את אשתו וחוזר לבית הסוהר. דודו דותן, בדרן
אך לא מצחיק, הוא בעל עט קל שהוציא לשוק 18 ספרים. לאחר שכתב את "שד קטן" לא היה
מסוגל להעלות את הסיפור על במה.
"יכולתי רק לאחר שהתפייסתי עם אבא ליד הקבר שלו... היום אני רואה אותו יום-יום
כשאני מתגלח ומסתכל בראי. ירשתי ממנו לא רק תווי פנים - גם את הפנטזיה והדמיון,
ואני והמשפחה חשובים לי יותר מהתיאטרון", אמר לי. "אבא שלי, גם כבעל, היה איום.
היום אני מבין שהוא היה אדם מסכן, בעל יצר הרס. בעשר השנים האחרונות היה בינינו
נתק מוחלט. אמי נפטרה בגיל 49 מדום לב ואני קורא לזה שברון לב".
דודו הודה באותו מפגש כי במשך 30 שנה היה מייחל למותו של אביו: "הייתי בטוח שאני
מבקש משהו טוב מאלוהים. חשבתי שאם אבא ייעלם מעל האדמה אז אמא לא תהיה כל כך
אומללה. אם הוא ימות יהיה שקט בבית, אני אפסיק להתחבא מתחת למיטה ולא יצביעו
עלינו ברחוב. אבל הנה הם נפטרו שניהם ואני עוד לא סגרתי את עניין הילדות הקשה".
אשתו (השנייה) של דודו, מירי, שקראה לו קושקוש, ניסתה אינספור פעמים לאזן את
מצבי הרוח שלו: "תביט, קושקוש, יש לך את כל הנתונים להיות מאושר: הולך לך, יש לך
בית יפה ברמת השרון, אשתך אוהבת אותך, כולם אוהבים אותך, שלושת הילדים שלך לא
צריכים לשקר ולספר שאבא שלהם בשליחות. אז מה אתה אומלל?"
את מירי הוא עטף בסופרלטיבים: נוסף לעיסוק האקדמי שלה - עבודת מאסטר שהיא עושה
באוניברסיטת תל אביב באימונולוגיה - היא היתה המנהלת האישית שלו, ליוותה אותו לכל
ההופעות, היתה אשת הכספים בבית והאחראית על תיק הביטוחים, החסכונות וההשקעות.
לאחר שהתוודה שהוא מאוד-מאוד מאושר לצדה, לאחר 22 שנות נישואים, שאלתי במה זה
מתבטא.
דודו השיב אז בשיא הכנות: "זה לא בגלל סקס, כי זה גם לא קשור בסקס. אנחנו חברים
טובים, למדנו למצוא פתרונות לבעיות, אנחנו יודעים לריב, יודעים לשתוק, ולכל אחד
יש את המרחב שלו".
הגירושים שלו מאשתו הראשונה אירית, לאחר שבע שנות נישואים, לוו בשעתם ברעש
תקשורתי. בתם הבכורה מיכל נשארה אז איתו. כשהכיר את מירי, אשתו השנייה, שאל
אותה: "למה את רוצה להתחתן איתי? הרי אין לי דבר, יש לי ילדה בת שנתיים, וחוץ
מזה, אני בכלל לא חתיך". והיא השיבה: "בגלל הצורה שבה אתה מתייחס אל אשתך
הקודמת".
לאחר ההצלחה על הבמה ובבית, רשם לזכותו לפני יותר משנתיים הישג ציבורי, כשנבחר
לתפקיד הקשה של יו"ר ארגון אמני ישראל (אמ"י). מדובר בארגון עני של 1,700 חברים,
וביניהם כוכבי עבר שהיום הם עניים מרודים, אוסף של אנשים שכשרונותיהם, במקרים
רבים מדי, לא כללו כישורי חיים מעשיים, כמו דאגה לאמצעי מחייה לעת זקנה או אפילו
לתקופות שבהן אין עבודה. "בחודשים הראשונים", הודה דותן, "כמעט ברחתי מאמ"י, כי
אני לא בנוי לסוג כזה של מלחמות. אמרתי למירי שזה לא בשבילי. היא נעמדה על
הרגליים האחוריות: 'תשתמש בבלתי אמצעיות שלך', אמרה, וכרגיל היא צדקה".
הוא לא חלם על עושר, אבל בכל זאת הצליח להתבסס עד כדי כך שהלך לאמ"י. "לא הייתי
הולך לעבודה ציבורית אלמלא הייתי מבוסס". והוא לגלג על מצבו: "אני עובד עבודה קשה
ביותר. כל יום אני רץ מן הבמה אל הבנק ומן הבנק אל הבמה".
שאלתי איך ההרגשה להיות הדוד העשיר של המ שפחה, והוא תיקן אותי: "אני כבר לא. יש
לי דודה שזכתה השנה בשני מיליון דולר בטוטו. עכשיו הולכים לבקש ממנה".
לפני שנים עשה דיאטה חמורה שגם שינתה את פניו. ובניגוד להרבה שמנים אחרים, נותר
במשקלו החדש ללא דיאטה לאורך כל השנים. "הגוף התרגל לאכול פחות, וזה הכל", הסביר.
למרות שהיה איש במה מנוסה והופיע מגיל צעיר (15) ותחת כל עץ רענן, לא היה איש של
חשיפה. במסיבות שלאחר בכורה היה הולך לאיבוד וממהר לחזור הביתה. את הצגת השלאגר
שלו "שד קטן" כתב תחילה כספר, במשך שבוע ימים במלון מריוט שבטיימס סקוור בניו
יורק. "ישבתי בלובי סתם ליד השולחן, מתשע עד ארבע, ואיש לא הופיע ואיש לא שאל
שאלה".
היו לו תוכניות, המון תוכניות. בחמש השנים האחרונות תכנן לכתוב ספר, ביחד עם בנו
יוני, שחלה בסרטן ונרפא ממנו. אבל הוא כל הזמן דחה את הכתיבה, "כי במובן הזה אני
איש פרימיטיבי, ולא רוצה להתגרות בגורל, ולכן אני דוחה את הכתיבה".
הוא עבד קשה: 15 הצגות בחודש של "שד קטן", חברות פעילה בוועד המנהל של איגוד
השחקנים הבינלאומי וחברות במליאה ובוועד המנהל של רשות השידור. הוא הודה שאינו
מאושר מן התפקיד האחרון, אבל לא איש כמוהו היה מוכן לברוח, "וככה אני ממשיך
לעבוד 28 שעות ביממה". מה שבוודאי לא עזר לבריאותו.
את יום הולדתו ה-50 חגג בשקט, בביתו, עם אוכל סיני ממסעדה קרובה. בילדותו אף פעם
לא חגגו לו יום הולדת.
ובשורה התחתונה, זו שנכתבת מחוץ לבמה ולזרקורים, היה אדם שקט ושתקן, "ואז כולם
חושבים שאני סנוב ואנטיפתי".
דודו דותן, הקומדיאנט, ההומוריסט, המצחיקן והליצן - קיבל בתור המחמאה הכי גדולה
בקריירה שלו את הזמנת מנכ"ל הבימה, יעקב אגמון, להופיע בתיאטרון הלאומי עם "שד
קטן", המחזה שעיבד לבמה על פי ספרו, המחזה שהיה בעצם הסיפור שלו. תחילה הופיע
באולם היינקן, מרתף בן 120 מקומות (שהיה במקורו נגריית התיאטרון), ובהמשך הגיע
לטופ, לאולם רובינא. ביום שני השבוע נפרדו בני המשפחה, החברים, הידידים וכל
האוהבים מדודו דותן, בדיוק במקום הזה, שהיה מבחינתו הפסגה הכי מחמיאה, בתיאטרון
הבימה.
שלום לדודו דותן, האיש ששידרג את המילה "בדרן".
מקור:
מעריב
לפרסומים>>>>
|
|
|
|
