השירה ביחד עם ההירמון המערבי של הגיטרות ועוד אלמנטים ספרדיים, אנדלוסיים, יהודיים, פלוס השפעות ים תיכוניות נוספות.
כך נוצר המיקס הזה שבסופו של דבר התגבש למה שנקרא פלמנקו.
אחד המאפיינים הבולטים של הפלמנקו הוא השינויים המתרחשים בו לאורך הדרך, כחלק מהתפתחותו. אם במחצית הראשונה של המאה ה – 20 ההשפעה הספרדית בו הייתה הדומיננטית ביותר, על פי המחצית השניה ניתן ללמוד שזה לא מובן מאליו.
מאז גדול הגיטריסטים של תחילת המאה, רמון מונטויה, שהמציא את התכנים הבסיסיים של גיטרת הפלמנקו ועד גדול הגיטריסטים של סוף המאה, פאקו דה-לוסיה, הפלמנקו עבר שינויים גדולים. ממוזיקה עממית פשוטה אך מיוחדת בעלת אופי ספרדי הפכה למוזיקה מורכבת בעלת אופי יותר גלובלי ופחות ספרדי.
התפתחות מהירה מדי לפרק זמן כזה, ביחס לפולקלורים האחרים בעולם. מעניין למה הפלמנקו משנה את עורו כמו הייה חסר מנוחה... בשם ההתפתחות, אמנות זו מגיעה למחוזות שונים ומשונים שבסופו של דבר הפכו את הפלמנקו למין מוזיקת עולם הלא שייכת לספרדים בהכרח, זה בטח לא מה שהם היו רוצים.
הספרדים שמאוד קנאים לפלמנקו ומרגישים שלהם הוא שייך, שמרו עליו בקפדנות, עד כדי כך שבשלב מסוים הפופולאריות שלו ירדה לשפל והעמידה אותו בסכנת העלמות מן העולם. אך למרבית המזל, ברגעים קריטיים אלו, קרו כמה דברים שגרמו לתחילתו של תהליך מרענן. פאקו דה-לוסיה, גאון גיטרה, וקמרון דה לה-איסלה, זמר צועני מחונן, השניים יצאו עם חומר חדשני מודרני וסללו דרך חדשה לפלמנקו
בשנת 1976 פאקו דה-לוסיה הוציא את תקליטו הנודע: "אלמוריימה".