כשאילי סיים את כהונתו, נכנס מוסקו אלקלעי – שוב, לא היתה אסיפה שפספסתי – ואני זוכרת שאז המקומות שבהם התאספנו היו מלאי אמנים. כל ה"שלמה" וה"דודו" וה"חווה" וה"עדנה" וה"צילה" וה"משה" וה"נתן" וה"חנן" וה"ציפי", וה"מני" וה"ששי" וה"יונה" וה"אושיק" וה"לוליק" וה"ג'ינג'י" ו...כולם. היתה חגיגה, היה "אקשן" היתה אכפתיות, אפלו חברות, היה איזה רצון אמיתי להצליח ביחד שלנו. ואני כרגיל – התמסרתי.... כשמוסקו סיים - הגיע שייקה לוי – שוב אותו מסלול – פניה, אסיפה, הצבעה, בחירה, איך ששיקה מצלצל – אני מתמסרת גם לו... אני הייתי כזאת.
סיים שייקה והתחל דודו דותן. יאללה איפה שצריך אותי – אני באה, לא מסרבת גם לדודו. אני מודה שאהבתי את כולם, כשאני מתמסרת – אני מתמסרת!!! א"כ כשדודו מת פתאום, הרגשתי כאב. כאב עצום. ובתוך עוצמת האבל של כולנו, ידעתי שחנן חייב להמשיך אותו, אז שאני לא אתמסר גם לחנן?.. ושתבינו, האסיפות כבר לא היו כמו שהחלו אז, עם השנים באו פחות ופחות אנשים. כבר כמעט שלא הגיעו כל ה"שלמה" וה"חווה" וה"משה" – נשארנו גרעין של אותם אנשים – 'הקבועים'... ובניהם ה"ששי" וה"לוליק" וה"ג'ינג'י" ואני... כבר לא כל כך צעירים, אבל עדיין תומכים ומתמסרים... ואני שואלת – מה כל כך קשה?
כך אנו מוצאים עצמנו, חברות וחברים, בידי כאלה שעוברי אורח לשעה קלה בהופעותינו, הופעות שהטרחה עליהם יכולה לארוך חודשים ארוכים, עד חיים שלמים. כאלה שאולי לא הצליחו ליצור אפילו יצירה אחת (שעמדה במבחן של כאלה – כמותם) אבל – ידם אינה רועדת כאשר בהינף קולמוס הם מבטלים הישגים אמנותיים מוכחים בעליל.