א.מ.י - אגודת אמני ישראל

מצבו של השחקן בתיאטרון הציבורי

מיום פרסום מסקנות "ועדת שלח" בסוף 1992, התרענו שמסקנות הוועדה לא יתרמו לחיזוקם וביסוסם של התיאטראות, לא מבחינה אמנותית ולא מבחינה תקציבית.

מאת: ליביה חכמון-איילי

המסקנות יגבו כל פעולה אשר תשיג איזון תפעולי של התיאטרון, גם במחיר הפיכתו לתיאטרון מסחרי. כללי המשחק: שוק חופשי, תחרות, מיקסום, רווחים...

ההידרדרות במעמד השחקן היה תסריט ידוע מראש. במצב שנוצר אנו פונים לאנשי מדור התיאטרון שיילחמו למען הסדרת כללים שיגנו על מעמדו של השחקן כעובד, למען שכר הוגן בתקופת עבודתו ולמען דאגה לסתיו ימיו.

"ועדת שלח" מוטטה את מעמד השחקן (שמעולם מצבו לא היה טוב) וגזלה ממנו את יכולת המיקוח. כיום אין הוא יכול להגן על עצמו.

מעבר שחקנים מתיאטרון לתיאטרון, התחלופה והניוד, ביטלו כליל את הזדהותם עם מקום העבודה ואת תחושת הסולידריות בין השחקנים. שחקן שמגיע לכמה חודשים לתיאטרון זה או אחר לא ינהל מאבקים למען הטבת תנאי כל השחקנים, בקושי הוא מסוגל להגן על עצמו.

השחקן הבודד הניצב מול מנהל התיאטרון, יודע שהמיקוח שלו שואף לאפס. יש מי שדואג להבהיר לו, שממתינים מעבר לדלת שחקנים רבים שיהיו מוכנים לעבוד גם בחצי המחיר.

להלן כמה דוגמאות שמבטאות את המצב הקשה:

שכר
על-פי טבלת הדירוג בשירות הציבורי נע בסיס השכר מדרגה 36 ועד 45 בין 2700 ש"ח בדרגות הנמוכות ועד ל-8000 ש"ח בדרגות הגבוהות, ברוטו בממוצע לחודש. שחקן בראשית דרכו, לאחר שלוש עד ארבע שנות לימוד, לא יכול להתקיים ממשכורת זו, וגם לא שחקן שאמור לקיים את משפחתו.

השכר הנמוך הביא לתופעות הבאות:

עבודה על בסיס עצמאי, גילום זכויות פנסיוניות וחוקי המגן, כאשר על-פי ההסכם נחשב לעצמאי ולא לעובד, עם כל המשתמע מכך. הכנסה שאינה מבטיחה קיום בהווה הופכת את השחקן מראש לחסר-כל בעתיד. גילום מרכיבי השכר הם אילוץ שפותר לכאורה את רמת ההכנסה.

התקשרויות באמצעות סוכנים המנהלים מו"מ להשגת תנאי שכר משופרים וחוסכים את ההשפלה מהשחקן בסיטואציה של קביעת תנאי עבודתו. השתכרות הסוכן - 10% משכר השחקן.

מקורות מימון נוספים להשלמת הכנסה. עבודות נוספות בתיאטראות אחרים - מצב היוצר קשיי שיבוץ להצגות.

מתח וחילוקי דעות בין השחקן לתיאטרון ובין הנהלות התיאטרונים על זכות השיבוץ הראשונית. המושג "פריוריטי" הפך להיות סחיר. מי מבין התיאטראות שמקבל את ה"פריוריטי" משלם יותר? למנהל התיאטרון יש אינטרס, אחרי תקופה מסויימת, לוותר על זכות השיבוץ תמורת תשלום "פר הצגה". ואפילו אם השחקן אינו רוצה, הם יכפו עליו מראש מצב זה.

לדוגמא, בתיאטרון "באר-שבע" מחתימים מראש את השחקנים לתקופה של 6 חודשים וקובעים בתנאי ההסכם שאחרי תקופה זו יעבור השחקן לקבל את שכרו ל"פר הצגה", ללא הבטחת הכנסה מינימלית. שחקן שמשתוקק לשחק יותר מאשר משתוקק לפרנס, מוכן לחתום על סעיף כזה, מחוסר ברירה.

התקשרויות עם מפיק פרטי ועבודה בתיאטרון ציבורי. בהצגה "המכשפה" ב"הבימה", למשל, הוחתמו השחקנים עם המפיק שרגא בר (שותף חיצוני בהפקה), לא לפי תנאי שחקני "הבימה", אלא לפי השוק החופשי "פר הצגה".

מעמד השחקן
ויתור על מעמד השחקן כעובד וחתימה על הסכמים אישיים, חיסלו את הכוח הארגוני של השחקנים. בעבר, ה"קבועים" לחמו את זכויות השחקנים. הם לא חששו להיאבק, כי לא ניתן היה לפטר אותם.

הזכות המהותית של קביעות ניתנת לעובדי התיאטרון, אך לא לשחקנים. שחקן שהקים תיאטרון והפקיד את חייו למען התיאטרון, מפוטר בהודעה מוקדמת של חודש ימים (או חודשיים), ואילו כל עובד משרד או במה הוא קבוע.

ערעור סעיפים משמעותיים בהסכם הקיבוצי, נוהגים שהיו בתיאטרון ושנוצרו על ידי ותיקי התיאטרון במשך שנים, מקבלים פרשנות שונה על ידי המנהלים החדשים. נושאים שהיו נפתרים במקום העבודה על ידי הוועד והאיגוד, נפתרים בבתי משפט. התיאטרון משקיע כספים רבים בייעוץ משפטי, וכמובן גם שחקנים, באמצעות ההסתרות.

גרעונות בתקציב פותרים בפגיעה בשכר השחקנים. לא מעבירים את הזכויות הפנסיוניות מדי חודש. בתיאטרון "חיפה" לא העבירו כספים לקרנות מחודש ינואר 2001. זוהי עבירה על החוק והנושא בטיפול.

צמצום את מספר השחקנים המועסקים. מעלים הצגות לצוות מצומצם ומחתימים לעונה מספר מועט של שחקנים (בתיאטרון "באר-שבע" הוחתמו כחמישה שחקנים).

עריכת הסכמים אישיים בווריאציות שונות. בכל תיאטרון יש כמה נוסחים של הסכמים. בעבר נוסחו ההסכמים בהסכמה הדדית. כיום, הכל פועל חד צדדי.

אימוץ הצגות סטודנטים כחלק מהפקות התיאטרון, בשכר נמוך מהמקובל. כמו בהצגה "יתוש בראש" בחיפה.

שבר קשה
אלה מעט מן הדוגמאות לשבר הקשה שבו מצוי מקצוע השחקן. אין מנוס: משרד התרבות, שדאג לפרק את מעמדו של השחקן (בשיטת הוועדות השונות: לוינסקי, יקותיאלי ושלח), חייב למצוא דרך להרכיב מחדש את זכויותיו. משרד התרבות חייב לדרוש מהתיאטראות, הנתמכים מכספי ציבור, שלא יעסיקו שחקנים ויוצרים ללא הסכמי עבודה!!!

חייבת לקום ועדה שתבדוק את שכר השחקנים בתיאטראות המסובסדים ותקבע פתרונות להיחלצות מהמשבר. לא יתכן שמוסדות תיאטרון הנתמכים על-ידי כספי ציבור יפעלו כאילו היו תיאטראות פרטיים.

האם מדינת ישראל תומכת רק במנהלים ולא באמנים, המבצעים והיוצרים?